המשך הסיפור של הדס

בימים האחרונים, אני נאלצת להודות עם עצמי שגם אם ארצה וגם אם לא, ההנקות המעטות שעוד הנקתי הולכות ופוחתות, החלב מתמעט, ואנחנו לאט לאט נפרדים מההנקה אחרי 7 חודשים לא קלים. בעודי מניקה הנקות אחרונות של אושר, הנקות של פינוק בעיקר לפני שנת צהריים או באמצע הלילה להרגעה, אני נזכרת איך לפני 7 וחצי חודשים כל זה היה נראה כמו מדע בדיוני.אבל נתחיל מההתחלה.ארבל נולד בפונדקאות עם פונדקאית מהממת פה בארץ. על כל העבר המיילדותי שלי ועל איך הגענו לפתרון הזה של להביא ילד בפונדקאות אני יכולה לכתוב ספר שלם, אבל רק בקצרה אספר שאני מאובחנת עם אנדומטריוזיס ברמה קשה, שנאלצנו לעבור טיפולי IVF מתישים, ועם הגדולה שלי לקח לנו 4 שנים כואבות וקשות להיכנס להריון, וגם ההריון והלידה שלה היו נס בפני עצמם (אבל אותה אני נשאתי ברחמי). כשרצינו להיכנס להריון נוסף, עברנו עוד שנתיים של הורמונים כבדים שכבר סיכנו את חיי, ובאיזהשהוא שלב החלטנו לחשב מסלול מחדש ועם עוברים מוקפאים מתוקים ללכת על פונדקאות.מתחילת התהליך ידעתי על האפשרות להניק תינוק שלא אני ילדתי. הפורומים של האימהות והמידע המועט שאפשר למצוא על זה אונליין דיווחו על תהליך מתיש וקשה, שצריך להתחיל אותו כחצי שנה עד שלושה חודשים לפני הלידה, והוא כולל לקיחת הורמונים, תרופה לעידוד יצירת פרולקטין, שאיבות כל 3 שעות (בלי שיש עוד תינוק! פסיכי!), וגם אחרי כל זה ההצלחה של כל העסק מוטלת בספק. איכשהוא בלי לחשוב על זה יותר מידי החלטתי שזה יהיה לי קשה מידי, והחלטתי לא לעשות את זה.התקדמנו בהריון עם הפונדקאית, והגענו לחודש שמיני. בפגישה עם מיילדת חודש לפני הלידה הבנתי שבעצם אפשר להתחיל לעשות השראת הנקה בפרוטוקול מקוצר, שנמשך חודש בלבד. הייתי המומה, עוד יש לי אפשרות להניק את התינוק! אחרי שהבנתי ממנה את כל הפרטים, וחשבתי על זה הרבה, הגעתי למסקנה שאולי אני כן יכולה לעמוד בחודש מטורף כזה של שאיבות. והלכתי על זה.בייעוץ עם רופאה במעייני הישועה, שהיא הגורו של השראת הנקה, היא הסבירה לי שחלב שמיוצר בהשראת הנקה הוא לכל דבר ועניין חלב אם טהור ומזין, ההבדל היחיד שאין את הקולוסטרום של ההתחלה. היא ניסתה להראות לי את המציאות כמו שהיא ולהוריד את הציפיות שאולי כל מה שאני אעשה יהיה לחינם ואולי זה בכלל לא יצליח בסוף, ושאני צריכה להתכונן לאפשרות הזאת ולהיות בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות. למרות זאת היא היתה אופטימית שאפשר לייצר חלב בפחות מחודש, בעיקר בגלל העובדה שהנקתי את הגדולה שלי עד גיל שנה - הציצי זוכר, היא אמרה.יצרתי קשר עם יועצת הנקה שמבינה בהשראת הנקה שתלווה את התהליך, היא הסבירה לי את כל הדברים הטכניים, ובאותו היום כבר הייתי עם משאבת מדלה סימפוני שכורה אצלי בבית, מוכנה להתחיל. יום למחרת התחלתי לשאוב. הקצו לי חדר בעבודה לשאיבות, וסידרתי את כל הישיבות שלי במשך היום ואת הפסקת הצהריים כדי שתתאים ללוז הזה. שאבתי לפני שיצאתי לעבודה, שאבתי פעמיים שלוש בזמן העבודה, שאבתי כשחזרתי ולפני שהלכתי לישון. קמתי באמצע הלילה, כל לילה, כדי לשאוב. בלי תינוק בסביבה לחבק להריח להסניף לנשק. שאיבות על ריק שלא יוצאת טיפה אחת אפילו. מצב הזוי.אחרי בדיוק שבוע התחיל לצאת חלב! אני לא אשכח את הרגע הזה – קראתי לבעלי ולבת שלי שהיו מעורבים בכל שלב של השראת ההנקה וכולנו עמדנו ובכינו מהתרגשות. אפילו הבת שלי בגיל 6 הבינה את המשמעות של הדבר ושמחה איתי בשמחתי. אחד הרגעים המרגשים בחיי. הצלחתי!ככה נמשך לו החודש, כל העיסוקים שלי סבבו סביב לוז השאיבות. הכמויות הלכו וגדלו יפה, את כל החלב שמרתי והקפאתי, אפילו 20 מל הקפאתי בשקית, סטוקים למתוק כשיצא. הפונדקאית אמרה לי שאני מלכה ומדהימה ושהיא גאה בי, אמרתי לה ששתינו מלכות כל אחת עושה מה שהיא יכולה. ביקשתי שאם היא תוכל לתת לי כמה שיותר זמן שהוא בפנים כדי להעלות כמה שאפשר את הכמויות, שתחזיק מעמד ולא תלד לפני והיא צחקה ואמרה שתעשה כמיטב יכולתה.יום הלידה הגיע. אחרי שיקולים כאלה ואחרים הגענו לניתוח אלקטיבי שהגיע בדיוק בשבוע 40. ביום הלידה הגעתי למצב ששאבתי 40 מל משני הצדדים. זה המון. ממש. עם 40 מל בארוחה התינוק יכול לאכול רק מהציצי במשך כמה ימים לפחות וזה די מדהים. מגיעים לחדר אחרי הלידה, כולי בהתרגשות ודמעות כבר רוצה להניק אותו, חיבור ראשון לציצי והייתי בעננים. הוא התחבר ישר וינק כמו תותח. אין דברים כאלו. דמעות של התרגשות ירדו והודיתי ליקום שעשיתי את זה ולא וויתרתי. במשך כל האשפוז והשבוע שאחרי היה חלום. הוא ינק בצורה מדהימה, עלה במשקל, מילא חיתולים והיה נינוח. כל אחד מהצוות הרפואי שפגש אותי שאל על השראת ההנקה והיה מוקסם.אחרי שהשתחררנו הביתה ההנקה נהייתה קצת יותר מסובכת. לאט לאט ארבלי התחיל לדרוש יותר חלב. הכמויות שהוא דרש הלכו ועלו ואני לא הצלחתי לעמוד בקצב. ניסיתי להשתמש בצינורית ולא הסתדרתי איתה בכלל (היא העלתה לי זכרונות של הזונדה מהפגיה עם הגדולה שלי, קשה מידי...). התחלתי לשלב בקבוק עם חלב שאוב שלי מהסטוקים במקפיא. באיזהשהוא שלב התחלתי שוב לשאוב כדי להעלות כמויות.חודשיים וחצי ראשונים היו מאוד קשים. ארבל היה לא נינוח ובכה הרבה, תמיד איפהשהוא היה את החשש שאין לי מספיק חלב ותמיד ההתלבטות האם הוא עדיין רעב, האם לתת לו בקבוק כהשלמה. הרגשתי שהכמויות שלי לא עולות כמו לאישה רגילה שילדה, והכנסתי לעצמי לראש שהחלב שלי לא מספיק מזין אותו. התייעצתי כל כמה זמן עם יועצת ההנקה המסורה שלי, שתמכה ועודדה ותמיד נתנה עצות. החלב בפריזר כבר התחיל להיגמר, ובלית ברירה התחלנו לתת פורמולה בתור השלמה אחרי הנקה. ואני נאבקת עם כל בקבוק, יודעת שכל בקבוק מוריד לי את הסטוקים של החלב בציצי. למרות שהכינו אותי שלא אגיע להנקה מלאה לעולם, הרגשתי שאני כל כך קרובה להצליח בזה ולהניק מלא. הידיעה שההנקה שלי לא באה בדרך טבעית תמיד ניקרה לי במחשבות והיקשתה עלי, הייתי במאבקים עם עצמי אם אני בכלל יכולה להגיע לשם או שאני נלחמת סתם. בסופו של דבר הייתי כמו כל אמא שמתמודדת עם מיעוט חלב, אבל אז לא ראיתי את זה.פתאום, לקראת שמלאו לארבל שלושה חודשים איכשהוא הרגשתי שההנקה מתחילה להסתדר, פתאום הצלחתי להגיע למצב שאני מניקה אותו כל היום בלי תוספות של בקבוק בכלל, הגעתי להנקה מלאה, עשיתי זאת! הייתי מאושרת וגאה בדרך שעשיתי. אבל השמחה היתה מוקדמת כי אז כמובן הגיעה השקילה בטיפת חלב. הילד לא עלה מספיק. הוא אמנם הרבה יותר רגוע ויונק כמו שצריך אבל העליה שלו לא מספיקה והוא ירד באחוזונים הרבה. צריך לחזור לשלב לו בקבוקים. זה שבר אותי לגמרי. עד שהרגשתי שהצלחתי, עד שראיתי כבר את האור, עד שהורדתי את הבקבוקים ונאבקתי בכל בקבוק משוכנעת שלא צריך אותו יותר. עכשיו אני מבינה שאני פשוט מרעיבה את הילד. הוא לא אוכל כמו שצריך ואני מבסוטית על עצמי שהוא רק יונק. אבל הילד רעב! ולא אוכל טוב! לקחתי את זה מאוד קשה. בדיעבד אולי לא הייתי צריכה לתת לזה לערער אותי כל כך, אבל בגלל כל הרכבת הרים הרגשית הזאת שעברתי הרגשתי שאני נלחמת בתחנות רוח ושאני לא יכולה יותר להילחם. נשברתי. זה לא היה לי שווה את זה.החלטתי בדעה שקולה והחלטה משותפת עם בעלי והיועצת הנקה לתת לו שני בקבוקים ביום במקום הנקות, ולשמור את ההנקות שיהיה יותר חלב בכל פעם. ידעתי שאם אני מעלה שוב את הבקבוקים ההנקות שלי ילכו וירדו, והתכוננתי נפשית לזה שאוטוטו ההנקה שלי נגמרת. הנה עוד קצת והוא כבר לא ירצה ציצי, וכל הנקה חשבתי אולי זאת האחרונה. ואמרתי טוב אני אחזיק מעמד עד 4 חודשים. 4 חודשים הגיעו, טוב אולי עד 5 חודשים, שגם הם הגיעו, טוב חצי שנה וזהו אין מצב שימשך עוד.אבל זה נמשך. אמנם במשך הזמן העליתי בכמויות הבקבוקים, וההנקות והתדירות שלהן ירדו. המשכתי לשאוב פעם-פעמיים ביום ככה שחלק מהבקבוקים היו חלב שאוב שלי וזה עזר לשחרר. כשפתאום היה חולה רצה רק ציצי ואני הייתי בעננים. כשהבריא התעצבן שזה לא יוצא לו מספיק מהר ורצה רק בקבוקים. אבל איכשהוא הגענו להרמוניה שאני יודעת שאני נותנת לו את מה שהוא צריך, וציצי זה בעיקר לפינוק או הרגעה פה ושם וזה הכי כיף. נהניתי מכל רגע.והנה אנחנו 7 חודשים אחרי. לא יאומן שאני עוד פה. אבל באמת שכנראה לא לאורך זמן עוד, כבר הפסקתי לשאוב ואני אפילו מתחילה לפנטז על לחזור לחזיות הרגילות שלי במקום החזיות הנקה. כמובן שזה לא התסריט הכי אידיאלי שלי להנקה, וכמובן שהייתי רוצה שיקבל יותר עוד ועוד לפחות עד גיל שנה. אבל כשאני חושבת על זה שכל טיפת חלב אם שקיבל היתה נס והרבה יותר ממה שהוא היה אמור לקבל, אני אומרת תודה. ושמחה מכל הלב שעשיתי את התהליך הזה, היה שווה כל רגע, כל מאבק, כל בכי וכל רגע התרפקות על הציצי. מבחינתי הוא קיבל הרבה יותר מחלב אם, הרבה יותר ממערכת חיסונית חזקה ותזונה טובה. הוא קיבל אמא שאמנם כמעט איבדה את השפיות בדרך, אבל קיבלה את החיבור אליו בדרך הכי טבעית שהיתה יכולה לקבל. והיום אני כמעט ולא זוכרת שלא אני ילדתי אותו. אמנם אני לא מתמודדת עם תוספת קילוגרמים של הריון, לא היו לי בצקות או טחורים או כל הכיף הזה (אל תקללו אותי הייתי מקבלת אותם עלי בשמחה אם יכלתי), אבל אני לגמרי מרגישה ראויה ושנלחמתי הרבה עבור הילד הזה עוד לפני שהוא נולד.